פסק דין אבי חיים דגן נ' רשות הרישוי – ביטול החלטת המרב"ד בגין אי התאמת המומחים הרפואיים

מחלת כליות המחייבת טיפולי דיאליזה

עמ"נ (ת"א) 19268-05-15 אבי חיים דגן נ' רשות הרישוי מחוז ת"א והמרכז

 רבים הם המקרים שנבדקים עומדים מול וועדת הערר של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ומקרב כל רופאי וועדת הערר, אין ולו רופא אחד המתמחה בתחום הליקויים אשר מהם סובל הנבדק. השאלה איזה תחום מומחיות צריך להיות לרופאים המומחים היושבים בוועדת הערר נדונה בהליך עמ"נ (ת"א) 19268-05-15 אבי חיים דגן נ' רשות הרישוי מחוז ת"א והמרכז. להלן פרטי המקרה:

העובדות:

• המערער יליד 1963, ובעל רישיונות נהיגה מסוג 1 (טרקטור), B (פרטי עד 4 טון), C1 (משא קל עד 12 טון), D (אוטובוס) ו-E (גורר תומך סמיטריילר).
• המערער התפרנס למחייתו מזה שנים רבות מנהיגת אוטובוס, ועבד בפועל משנת 1975 בחברת דן, ומשנת 2002 בחברת מטרופולין כנהג אוטובוס מקצועי. בכל שנות עבודתו כנהג אוטובוס, לא הוטל שום דופי באופן נהיגתו וכשירותו לנהיגה ברכב ציבורי.
• במהלך שנת 2009 נבדק המערער אצל רופא המתמחה ברפואה תעסוקתית. לאחר הבדיקה, שלח המומחה הרפואי הודעה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים – הודעה על פי סעיף 12ב' לפקודת התעבורה, ולפיה, קיימים ליקויים רפואיים אצל המערער אשר מחייבים דיווח לפי סעיף 12ב', אשר קובע:

"רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה, ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות".

• בתאריך 1.2.10 זומן המערער לבדיקת כשירות לנהיגה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ובמסגרת בדיקתו נדרש לחתום על טופס וויתור סודיות רפואית (וס"ר), לחתום על הצהרת בריאות ולמסור טופס "ממצאים רפואיים" חתום על-ידי הרופא המטפל, לרבות מסמכים רפואיים נוספים.
• מסמכים אלו הצביעו כי המערער סובל ממחלת סוכרת ומטופל באינסולין, וכן סובל מאי ספיקת כליות כרונית עם החמרה לאחרונה. לאור בעיות אלו, העביר המכון הרפואי לבטיחות בדרכים את המלצתו למשרד הרישוי, והיא לפסול את רישיונות הנהיגה של המערער, למעט רישיון נהיגה מדרגה B לרכב פרטי עד 4 טון. משרד הרישוי קיבל המלצותיו של המרב"ד ושלל רישיונותיו של המערער הנ"ל.
• בתאריך 7.10.13,לאחר כ-3 שנים ממועד הפסילה הנ"ל, הגיש המערער למכון הרפואי לבטיחות בדרכים בקשה לרישיון נהיגה לדרגה D (אוטובוס). בקשתו זו נומקה בין היתר כי מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל מאוזנת, הוא מטופל בדיאליזה, ומצבו הכללי טוב ויציב. את טענותיו אלו תמך המערער במסמכים רפואיים.
• בתאריך 6.3.14 הוחלט על ידי המרב"ד לא לאשר את בקשתו של המערער, ולהותיר למערער רישיון נהיגה מסוג B בלבד (רכב פרטי עד 4 טון). המרב"ד נימק דחיית הבקשה בכך שהמערער סובל ממחלה מטבולית.
• בתאריך 13.8.14 הגיש המערער ערר על החלטת המרב"ד.לערר צירף המערער 2 מכתבים אשר תומכים בבקשתו לקבל רישיון נהיגה לרכב ציבורי מדרגה D1.
• בתאריך 29.8.14 זומן המערער לבדיקה בפני וועדת הערר. לאחר הבדיקה קבעה וועדת הערר, כי לאור הטיפול בדיאליזה אין מקום לאשר למערער רישיון לרכב ציבורי. המלצה זו נשלחה למשרד הרישוי, והאחרון קיבל את המלצת המרב"ד בהחלטתו מיום 6.8.14, ודחה בקשת המערער לקבל רישיון נהיגה למונית.
• בתאריך 5.11.14 הגיש המערער ערעור מנהלי על החלטת משרד הרישוי מיום 6.8.14. במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיו עניינו של המערער יוחזר לבחינה נוספת בפני וועדת הערר, אך וועדת הערר תשב בהרכב אחר.
• בתאריך 10.2.15 התכנס הרכב אחר של וועדת הערר, ודנו בעניינו של המערער. הרכב הוועדה נתן דגש לעובדה, כי המערער מטופל 3 פעמים בשבוע בהמודיאליזה, עבר צנטור לבבי, וכן נתנו התייחסות רבה לחוות דעתו של ד"ר סוטנדורף שקבעה:

לקבלת ייעוץ משפטי ללא התחייבות השאירו פרטים

"מדיניות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מאז ומתמיד הייתה לא לאפשר נהיגה ברכב ציבורי לחולים המקבלים המודיאליזה…. אכן מקובל לתת רישיון נהיגה לרכב פרטי וכזה יש גם לעותר. לא כן כאשר מדובר בנהיגת רכב ציבורי… אנו מודעים לחוקי היסוד של חופש העיסוק, אך במקרה דנן הסיכון רב לציבור והוא עדיף על טובת הפרט. יש שוני רב בין נהיגת רכב פרטי (אשר גם היא מחייבת  מעקב) ובין נהיגת רכב ציבורי. יש גם לציין כי לא מדובר בנטילת רישיון מבעל רישיון… כי כבר בשנת 2010 ניטל הרישיון לרכב ציבורי…"

• וועדת הערר סיכמה את ישיבתה וקבעה כך:"כרופאים למדנו הספרות וכולנו בדעה כי יש סיכון לתת לעותר לנהוג ברכב ציבורי תוך טיפול בהמודיאליזה".
• בתאריך 27.4.15 אימץ משרד הרישוי את המלצת ועדת הערר ודחה את בקשת המערער לקבלת רישיון נהיגה מדרגת 1D, ומכאן הערעור.

הערעור הוגש על ידי המערער על פי סעיף 55 לפקודת התעבורה, וזאת על החלטת משרד הרישוי מתאריך 27.4.15, לפיה המערער לא כשיר לנהיגת רכב מדרגה 1D (אוטובוס זעיר ציבורי ומונית), וזאת בשל מצבו הרפואי הלקוי, אשר לדעת וועדת הערר, מהווה סיכון בטיחותי לציבור משתמשי הדרך.

עיקר טענות המערער בערעור היו:

1. הוועדה לא בחנה באופן פרטני האם מצבו הרפואי מהווה סכנה אשר מונעת ממנו להחזיק ברישיון נהיגה מסוג D1.
2. המערער הפנה למסמך תקנים להתאמה רפואית לנהיגה מטעם המרב"ד, אשר קובע כי כל עוד אין פגיעה קוגניטיבית סנסורית מוטורית, יש לשקול מתן רישיון נהיגה.
3. המערער אף הגיש חוות דעת מטעמו של פרופ' עוזי גפטר, אשר קבע כי בעקבות הדיאליזה מצבו הגופני של המערער השתפר, מחלת הסוכרת ממנה סובל מאוזנת היטב, לחץ הדם שלו תקין, תפקוד הלב שלו תקין, הוא אינו סובל מהפרעות קצב, וכן המערער יציב המודינמית, ושלל הפרעות נוירולוגיות, סנסוריות, מוטוריות, קוגניטיביות או נפשיות. פרופ' גפטר סיכם, כי אין סיבה ספציפית מוצדקת שבעטיה יש לשלול מהמערער רישיון נהיגה ברכב ציבורי.
4. המערער טען שאין לו עבר תעבורתי מכביד.
5. המערער טען גם, כי שלושת רופאי וועדת הערר היו מומחים בתחום הפסיכיאטריה, ואף לא אחד מהם היה בעל מומחיות בתחום הנפרולוגיה או בתחומים אחרים מהם סובל המערער. לטענת המערער, לפחות חבר אחד בוועדת הערר היה צריך להיות נפרולוג – מה שלא היה.

 השאלות שבית המשפט נדרש להן במסגרת הערעור:

• האם צריך בית המשפט להתערב בקביעת ועדת הערר בנסיבות המקרה, וזאת בשים לב לסמכות הנתונה לו להתערב בנושאים משפטיים בלבד, ובשים לב להרכב הוועדה, החלטותיה האוניברסליות, להבדיל מפרטניות, והתעלמותה הוועדה מחוות דעתו של פרופ' גפטר – מומחה מטעם המערער.

הכרעת בית המשפט:

• וועדת הערר מורכבת מ-3 רופאים מומחים ולכן מהווה גוף מקצועי שבית המשפט לא ייטה להתערב בשיקול דעתה, אלא בעניינים משפטיים הנוגעים להתנהלותה כגוף מנהלי. בעניין התערבותו של בית המשפט העניינים הנתונים להכרעת הוועדה ראו: בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור שם נקבע "מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה"
• בנסיבות העניין טען המערער מספר טענות הנוגעות לאופן התנהלות לקוי של וועדת הערר, והן:
• הוועדה דנה בנושא רפואי בתחום הנפרולוגיה, כאשר איש מחברי הוועדה אינו מומחה בתחום זה.
• הוועדה לא בחנה את נתוניו האישיים של המערער והתאמתו באופן פרטני למתן רישיון נהיגה ציבורי.
• אין כל מקום לאבחנה בין מתן רישיון לרכב פרטי ומתן רישיון לרכב ציבורי.

טענת המערער לגבי מומחיות חברי הוועדה:

• תקנה 195 לתקנות התעבורה מציינת אך ורק את הצורך בשלושה חברי וועדה שהם רופאים, ואין בתקנות כל התייחסות לצורך במומחיות פרטנית של הרופאים החברים בוועדה. למעשה, אין בתקנות חובה כי הרופאים היושבים בוועדה יהיו מומחים בתחום רפואי כלשהו. יחד עם זאת, מן הראוי כי מקום בו ועדה רפואית דנה בבעיות רפואיות מיוחדות ופרטניות, המונעות מאדם לממש זכותו לקבלת רישיון נהיגה מסוים, קל וחומר כאשר מעורבת גם זכותו לחופש העיסוק כבמקרה דנן, כי אז נכון יהיה לשלב בין חברי הוועדה מומחה רפואי בתחום הליקוי העומד בפני הוועדה.
• ככל שלא ניתן שאחד מחברי הוועדה יהיה בעל מומחיות בתחום זה, יכולה הוועדה להפנות את העורר לביצוע בדיקה רפואית מטעמה, ולאחר קבלת המסקנות ממומחה זה, להכריע בעניינו של העורר. נושא זה מקבל חשיבות יתרה עת העורר מציג בפני הוועדה חוות דעת מומחה בתחום, כאשר אין אף לא אחד מחברי הוועדה שמומחה בתחום זה.
• מעבר לכך, יש לבחון באופן פרטני את יכולתו הקוגניטיבית והסנסו-מוטורית של המבקש רישיון נהיגה, ובענייננו המערער, ורק לאחר מכן מן הראוי להגיע למסקנות.

די באמור לעיל כדי לקבוע, כי משהוועדה לא דנה בעניינו של המערער כאשר לפחות אחד מחבריה הוא מומחה בתחום ליקוייו של המערער או בתחום משיק לו, ולא הפנתה את המערער לבחינה פרטנית – אין מנוס אלא להשיב את העניין לדיון נוסף בפני וועדת הערר.

הנתונים האישיים של המערער:

• העובדה כי אין ועדת הערר נוהגת לבצע בדיקות לעוררים, אלא מסיקה את מסקנותיה לפי החומר הרפואי המצוי בפניה, אין ולא כלום עם יכולתה לשלוח, במידת הצורך, את העורר הספציפי לביצוע בדיקות נוספות בפני גורם רפואי נוסף מטעמה.
• המבחן לשאלה האם אדם כשיר קוגניטיבית, לרבות סנסו-מוטורית, לנהיגת רכב, מחייב בחינה פרטנית של העורר, וזו נמצאת בסמכותם של רופא המרב"ד או וועדת הערר. העדר בחינה פרטנית עלולה להוביל למסקנה שכל מי שנזקק לטיפול המודיאליזה אינו רשאי לנהוג רכב ציבורי – דבר שאינו נכון לעשות, ובמיוחד לא בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.
• אין בקביעות הנ"ל כדי להתערב בשיקול דעתם של רופאי המרב"ד וועדות הערר, אלא אך ורק לציין בפניהם את הדרך הנכונה שיש ללכת בה במקרה של בדיקת חולה במחלת כליות אשר נזקק לטיפולי המודיאליזה.

סוף דבר:

• הערעור מתקבל.
• עניינו של המערער יוחזר לוועדת ערר לדיון נוסף בפני הרכב ועדה שונה.
• בוועדה, ככל שיתאפשר, יימנה חבר אחד לפחות שהינו מומחה בתחום הרפואה הפנימית.
• הוועדה תבחן את עניינו של המערער באופן פרטני, וככל שיהא צורך תפנה אותו לבדיקה נפרולוגית או אחרת שתתבצע על ידי מומחה מטעמה.
• כמו כן ייבחנו ההשלכות הקוגניטיביות והסנסו-מוטוריות של ההמודיאליזה על המערער, וגם זאת באופן פרטני.

לקבלת ייעוץ משפטי ללא התחייבות השאירו פרטים