ביטול החלטת המרב”ד וועדת הערר בשל פגמים בתהליך קבלת החלטות

עמנ (חי') 16754-04-17 אלכס טל נ' משרד הרישוי

משרד עו

העובדות:

  • המערער יליד 1976, נשוי ואב לשתי בנות, בעלים של חברת תוכנה אותה ייסד ובה הוא עובד. המערער סובל משיתוק מוחין מולד, חשוך מרפא. המוסד לביטוח לאומי קבע למערער נכות כללית בשיעור 100%, וכן נקבע למערער מוגבלות בניידות בשיעור 80%. למרות מחלתו של המערער, הוא מתפקד היטב בכל תחומי החיים.
  • למערער רישיון נהיגה במשך כ-20 שנה, בכפוף לאמצעי-עזר של “תפוח” בצד ימין על ההגה. במשך כל השנים נוהג המערער בצורה תקנית, ולא היה מעורב בתאונת דרכים.
  • המערער פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיאושר לו רכב עם מעלית. המערער נבדק בעניין זה בתאריך 21.3.16 על ידי וועדה להתאמת רכב, והאחרונה לא אישרה את בקשתו.
  • באותו היום נבדק המערער גם על-ידי המרב”ד. בבדיקה הותקן על ההגה “תפוח”, אך הונח בצד שמאל של ההגה ולא בצד ימין כפי שרגיל המערער. המערער אמר לבודקים שברכבו התפוח מותקן בצד ימין, אך בכל זאת נעשתה הבדיקה כשהתפוח בצד שמאל.
  • לאחר בדיקה זו קבע המרב”ד ב-21.3.16 כי המערער אינו כשיר לנהיגה בשל תנועות בלתי רצוניות, וקיים סיכון משמעותי שהמערער יאבד שליטה באביזרי הנהיגה המותקנים ברכבו (תפוח). עוד נקבע, כי הסיבה לחוסר כשירותו של המערער היא “נוירולוגית“.
  • בתאריך 30.6.16 הודיע משרד הרישוי למערער כי אינו כשיר לנהוג ברכב מסוג B ורישיון הנהיגה שלו נפסל. בהודעה הנ”ל לא צוין מתי המערער רשאי להגיש בקשה מחודשת לקבלת רישיון נהיגה.
  • המערער פנה למרב”ד מספר פעמים על מנת לקבל את מסמכי הבדיקה שביצעו לו, וכן את תוצאות הבדיקה שביצע, אך למרות פניותיו הרבות, לא העביר המרב”ד את המבוקש. המערער הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה, הליך עת”מ 8362-10-16, ורק במסגרת הליך זה נמסרו לידי המערער המסמכים אותם ביקש.
  • בתאריך 24.11.16 הגיש המערער ערר לוועדת הערר תל השומר, ודיון בפני הוועדה נקבע לו ליום 26.1.17. המלצת וועדת הערר הייתה גם היא לפסול את רישיון הנהיגה של המערער, ובהתאם לכך החליט משרד הרישוי לפסול את רישיון הנהיגה של המערער מהסיבה: “כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך”.
  • בשל המלצת וועדת הערר, והחלטת משרד הרישוי לקבל את המלצת וועדת הערר, הוגש ערעור זה.

טענות המערער בתמצית:

החלטותיהם של המרב”ד ושל וועדת הערר לוקות בפגמים חמורים, הן ניתנו תוך הפרת כללי המינהל התקין, הן פגעו בזכויותיו החוקתיות, הן אינן סבירות ומידתיות באופן קיצוני, והן אינן מנומקות כראוי. לאור כל האמור – יש לבטל החלטותיהם.

הכרעת בית המשפט:

  • סעיף 51 לפקודת התעבורה מסדיר את סמכותו של משרד הרישוי לפסול את רישיון הנהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי. וזו לשון הסעיף:

51. רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי“.

  • המערער נבדק על-ידי על ידי רופא של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מטעם משרד הרישוי, וזאת בהתאם לסעיף 55א(א) לפקודת התעבורה. סעיף 55א(ב) קובע, כי מי שרואה עצמו נפגע מהחלטת הרופא מטעם המרב”ד, רשאי לערור בפני וועדת ערר המורכבת משלושה רופאים – ואכן כך עשה המערער – הגיש ערר לוועדת ערר ועניינו נבחן פעם נוספת בפני הרכב וועדת הערר.
  • תקנה 195א(א) לתקנות התעבורה קובעת את סמכויותיה של וועדת הערר, וזו לשון התקנה:

ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך (להלן – בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן בתקנה זו – המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין“.

  • סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה קובע, כי על וועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת בנוגע לשאלה משפטית בלבד, וזו לשון הסעיף:

ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד“.

  • בפסיקה נדונה הסוגיה “מהי שאלה משפטית”, ונקבע כי שאלה משפטית היא “רק כאשר העניין שיש צורך להכריע בו אינו מוגבל לנסיבותיו המיוחדות של המקרה העומד לדיון”.
  • עוד נקבע בפסיקה, כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא יפעיל שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של משרד הרישוי, ובמידה ומשרד הרישוי שקל את כל השיקולים הרלוונטים וללא שיקולים זרים, לא יתערב בית המשפט לעניינים מנהליים, גם במצב שאילו היה העניין נתון להכרעת בית המשפט, היה בית המשפט מגיע לתוצאה אחרת ממשרד הרישוי (בעניין זה ראו: בג”ץ 145/83 דוד הרמתי נ’ עיריית תל-אביב-יפו).
  • עוד הדגיש בית המשפט לעניינים מנהליים את ההבדל בין סירוב להעניק רישיון נהיגה לבין פסילת רישיון נהיגה קיים, כאשר פסילת רישיון נהיגה מחייבת מתן נימוקים כבדי משקל התומכים בצורך לפסול את הרישיון (בעניין זה ראו: בג”ץ 24/56 רוטשטיין נ’ המועצה המקומית הרצליה ; בג”ץ 171/78 אשכר בע”מ נ’ שר העבודה והרווחה ; בג”ץ 164/97 קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר ; בג”ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ שר האוצר).
  • בית המשפט הבהיר אף, כי לא ישים את עצמו כמומחה, ולא ייטה להתערב בשיקול הדעת של גוף מקצועי כוועדת הערר, אלא במקרים נדירים שבהם נפל פגם מהותי או משפטי בהתנהלותו של הגוף המקצועי (בעניין זה ראו: בר”מ 3186/03 מדינת ישראל נ’ שולמית עין-דור).
  • לאחר שבית המשפט בחן את מכלול הנתונים, על פי כל הכללים, הגיע הוא למסקנה חד משמעית, והיא שיש לבטל את החלטות המרב”ד וועדת הערר, על כל מסקנותיהם, וזאת בשל פגמים מהותיים שנפלו בהן.

הפגמים שנפלו בבדיקת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים:

בדיקת המערער התבצעה כאשר התפוח שהיה מותקן על ההגה הותקן בצד שמאל ולא בצד ימין, כפי שמותקן ברכבו של המערער. לכשל זה ייחס בית המשפט משמעות רבה, וציין כי מדובר בליקוי מהותי ביותר בבדיקת המערער, ודי בו כדי לבטל את ממצאי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים על כל מסקנותיו.

הפגמים שנפלו בבדיקת וועדת הערר:

  • שגיאות עובדתיות מהותיות בהתייחסות של חברי הוועדה לחוות הדעת מטעם המערער.
  • התעלמות הוועדה מקביעות רופאים מטעם המערער, לפיהן לא חל כל שינוי במצבו הרפואי של המערער;
  • אי ביצוע בירור נוסף, על אף שלשיטת וועדת הערר עצמה, לא היה בפניה המידע הנדרש.
  • וועדת הערר פסלה 3 חוות דעת מטעם המערער, משלושה רופאים שונים, וזאת ללא שהיה בסיס לפסילתן ותוך התעלמות מהכתוב בהן. כמו כן, וועדת הערר לא נימקה כראוי מדוע לא התייחסה לחוות הדעת מטעם המערער, ויתרה מכך, במקומות שוועדת הערר כן התייחסה לחוות הדעת – שגתה בהתייחסותה. יצוין, כי כל חוות הדעת הצביעו על מסקנה ברורה, והיא כי לא חל שום שינוי במצבו הרפואי של המערער אשר עלול להשפיע על כשירותו לנהוג.
  • אם סברה ועדת הערר כי אין בידה די אינפורמציה לגבי פגימותיו של המערער – התנועות הבלתי רצוניות שיוחסו לו – היה עליה לעשות בירור מעמיק ולפעול להשלמת החסר, לרבות הפניית המערער לבדיקה רפואית אצל נוירולוג מטעמה, ובטח שלא לפסול רישיון נהיגה של מי שנוהג באותו מצב מחלה מוּלד במשך כעשרים שנה.
  • וועדת הערר לא נתנה משקל לטיב נהיגתו של המערער ולהצלחתו המרשימה של המערער בכל תחומי החיים, לרבות נהיגתו מזה כ-20 שנה ללא מעורבות בתאונות דרכים. לטענת בית המשפט, היה על המרב”ד ועל וועדת הערר להביא זאת בחשבון בבואם ליתן החלטה בעניינו של המערער.
  • הסיבה הרפואית לפסילת רישיון הנהיגה של המערער הייתה כאמור “נוירולוגית“. למרות זאת, אף לא אחד מחברי וועדת הערר היה מומחה בנוירולוגיה, ובעניין זה יפים הדברים שנכתבו על-ידי כבוד השופט אליהו בכר בהליך עמ”נ (ת”א) 19268-05-15 דגן נ’ משרד התחבורה ואח’, וכך צוין:

“לטעמי, מן הראוי, כי מקום בו ועדה רפואית דנה בבעיות רפואיות פרטניות המונעות מאדם לממש זכות חוקית, על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לכך כמו אפשרות הפרנסה הקיימת לא אחת לבעל הרישיון, כי אז נכון יהיה לשלב בין חבריה מי שהינו מומחה בתחום או בתחום משיק לתחום זה. ככל שהדבר אינו אפשרי, לא צריכה להיות כל מניעה להפנות את העורר לביצוע בדיקות רפואיות מתאימות בפני מומחה בתחום אליו תפנה הוועדה כאמור ורק לאחר קבלת מסקנותיו של מומחה זה, להכריע בעניינו. במיוחד כך, כאשר טורח אותו מערער ומצרף לערעורו חוות דעת של מומחה בתחום, תחום שכאמור אינו מצוי במסגרת מומחיותם של חברי הוועדה”.

פגמים בהחלטת רשות הרישוי:

  • ההחלטה הראשונה של רשות הרישוי, מיום 30/6/16, התייחסה אל המערער כאילו הגיש הוא בקשה לקבל רישיון נהיגה ולא כמי שיש בידו רישיון נהיגה תקף. מדובר בהחלטה פסולה אשר ניתנה על בסיס מצב עובדתי השונה מהמציאות. אין חולק כי למערער היה רישיון נהיגה במועד הבדיקה, והא לא ביקש להוציא רישיון נהיגה חדש.
  • החלטת רשות הרישוי התקבלה מבלי שניתנה למערער זכות שימוע לטעון טענותיו.  
  • ההחלטה השנייה של רשות הרישוי, מיום 14/2/17, התקבלה ללא שנערך למערער שימוע כדין. אמנם, נכון הדבר שרשות הרישוי זימנה את המערער לשימוע בפניה, אך התעלמה היא מבקשתו של המערער לדחות את השימוע עד לאחר שיומצאו לו כלל המסמכים מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. בעניין זה נקבע, כי מתן הזדמנות לשימוע היא איננה עניין טכני, אלא מהותי. כאשר פלוני מודיע שלא יוכל להתייצב לשימוע וקיימת סיבה סבירה לכך, יש לדחות את השימוע, ואם לא ייעשה כן – ייחשב הדבר כאילו לא ניתנה לפלוני הזדמנות סבירה לשימוע. משביקש המערער לדחות את השימוע עד לאחר קבלת המסמכים מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים, היה על רשות הרישוי להיעתר לבקשתו ולא לקבל החלטה סופית בעניין פסילת רישיון הנהיגה שלו אלא לאחר קיום שימוע.
  • בעניין השימוע ציטט בית המשפט את תקנה 215(א) לתקנות התעבורה, אשר קובעת:

“בעל רשיון שהוזמן כאמור, חייב להתייצב במקום ובמועד הנקובים בהזמנה אלא אם נתן לרשות הרישוי, לפני המועד הקבוע, סיבה סבירה לאי-יכלתו להתייצב.”

  • התעלמות משיקולים מהותיים והעדר הנמקה מצד רשות הרישוי. רשות הרישוי הסתמכה בהחלטתה השנייה אך ורק על המלצותיה של וועדת הערר, ולא שקלה בעצמה האם קיימים פגמים בהמלצת וועדת הערר, או שמא ישנם שיקולים נוספים שיש לעשות כדי להחליט אם לפסול רישיון נהיגה או לא. בית המשפט הדגיש בסוגיה זו, כי ככל שוועדת הערר מנמקת המלצתה באופן מקצועי, יכול משרד הרישוי לאמץ את המלצותיה AS IS, אך עדיין חלה עליו חובת הנמקה בכתב, הן מכוח חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), וכן מכוח סעיף 51 לפקודת התעבורה שנוקט לשון “החלטה מנומקת” (בעניין זה ראו גם: עמ”נ (נצ’) 1609-04-11 חג’בי נ’ מדינת ישראל). במקרה דנן קבע בית המשפט, כי וועדת הערר לא נימקה את החלטתה כדרוש, ומשרד הרישוי אימץ את החלטתה הלא מנומקת, ובכך חטא גם הוא. בית המשפט קבע, כי את כל הפגמים שנפלו במסקנותיה של וועדת הערר יש לייחס גם לרשות הרישוי, היות ואימצה כאמור את המלצותיה כפי שהן, מבלי שהוסיפה עליהן דבר.
  • עוד טען בית המשפט, כי הצדק עם טענת המערער כי הופלה על ידי רשות הרישוי. הפליה היא לא רק “יחס שונה אל שווים“, אלא גם “יחס שווה אל שונים“, כלומר הפליה יכולה להיות גם בצורה של היעדר התחשבות במגבלות ובנתונים מסוימים ומיוחדים של אדם (בעניין זה ראו: בג”ץ 1268/09 לאה זוזל נ’ נציב שירות בתי הסוהר). עצם העובדה שלא ניתן יחס ראוי למגבלה של המערער, ובמיוחד ליכולתו למצות את יכולותיו באופן מרבי ובהצלחה מעוררת השתאות והערכה, מהווה, למעשה, הפלייה של המערער לעומת מי שאינם סובלים ממגבלות כלשהן. עוד בעניין זה, בית המשפט ייחס לרשות הרישוי התנהגות מפלה (“פסולה ומצערת” לטענתו) בכך שלא התייחסה לחוות הדעת מטעם המערער, ועל כך שלא הפנתה את המערער לבצע בדיקות נוספות לצורך בירור מצבו הרפואי, שלטענתה מעיב על כושר הנהיגה שלו.
  • עוד טען בית המשפט, כי ניתן לומר שהתנהלותו של המערער עד כה, בנהיגתו בפרט ובכל תחום אחר בחיים בכלל, מהווה “ערובה” לעתיד לגבי כושרו של המערער לנהוג.
  • עוד ציין בית המשפט, כי החלטת רשות הרישוי לוקה בחוסר מידתיות ובחוסר סבירות קיצוני, היות ולא נשקלו מכלול השיקולים שהיו צריכים להישקל, ובפרט כל האמור והמפורט לעיל, ולרבות פגיעה בזכויותיו החוקתיות של המערער – זכותו לכבוד, לחופש העיסוק ולחופש התנועה, וכן פגעו ברגשותיו ובערכו, הן בעיני עצמו והן בעיניהם שלאחרים, וכל זה בניגוד גמור לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
  • כל זאת ועוד, העובדה שהמרב”ד וועדת הערר לא המציאו למערער במהירות הראויה את המסמכים שדרש, גרמה למערער עינוי דין מיותר, וגן גרמה למערער שהוא לא יכול היה לנהוג במשך למעלה משנה.        
  • סוגיה נוספת שעלתה היא העניין של ייצוג המערער על-ידי עורך דין ורופא מטעמו בבדיקה מטעם המרב”ד ומטעם וועדת הערר. בית המשפט הדגיש, כי סעיף 6א’ לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 מעגן את זכותו של המערער להביא עמו לבדיקה אדם שילווה אותו במהלך הבדיקה, וזאת בתנאי שהמלווה לא יפריע. לפיכך קבע בית המשפט, כי בשל הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, הדיונים והבדיקות במרב”ד ובוועדת הערר יקוימו בנוכחות עו”ד או רופא מטעם המערער, ככל שהמערער ירצה בכך.
  • לאור כל האמור והמפורט לעיל, קבע בית המשפט כי הממצאים, המסקנות וההחלטות של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ושל וועדת הערר – מבוטלות. פסילת רישיון הנהיגה של המערער מבוטלת, ותוקף הרישיון שב על כנו. המרב”ד יכול לבצע בדיקות נוספות בהתאם לסמכותו, ואין בהחלטה זו כדי לגרוע מסמכויותיו. רשות הרישוי תשלם למערער הוצאות חוות הדעת של פרופ’ גרוס, וכן תשלם הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 15,000 ₪.

סער – משרד עורכי דין לתעבורה

שאל שאלה בנושא זה וקבל תשובה מהירה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *