ביטול החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת הערר בשל התנהלות לקויה

עמנ (י-ם) 311/05 פלוני נ' שר התחבורה

משרד עו

 

עובדות המקרה:

  • במהלך מלחמת לבנון השנייה הפציץ מטוס פנטום בטעות את כוחותינו. באותה תקיפה נהרגו 24 חיילי צה”ל. המערער היה חלק מהכוח הרגלי שנפגע.
  • כתוצאה מהתקרית נתקף המערער בהלם קרב. המערער הוכר על-ידי משרד הביטחון כנכה צה”ל ונקבעה לו נכות בשיעור 50% לצמיתות.
  • למערער רישיון נהיגה תקף משנת 1979. בשנת 2001 הגיש המערער בקשה למשרד הביטחון על מנת לקבל רכב רפואי. בשל בקשתו, נדרש המערער להתייצב לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (המרב”ד). המערער צלח את הבדיקות ואושר לו לרכוש רכב רפואי ללא צורך בתשלום מיסים.
  • הרכב הרפואי אושר למערער “בתנאי ביקורת” וזאת לטענתו מבלי שידע על כך.
  • ב-2003 זומן המערער לביקורת במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. פסיכולוגית מטעם המכון הרפואי, אשר בדקה את המערער, המליצה למשרד הרישוי לפסול את רישיון הנהיגה של המערער. הסיבה להמלצתה: קשיים אמוציונליים ותפקודיים המשפיעים על כושר השיפוט שלו בנוגע לנהיגה, וכן בשל שימוש ממושך בסמים בעבר. סיבה זו סווגה על-ידי המרב”ד “אי התאמה אישיותית לנהיגה”.
  • בהתאם להמלצת הפסיכולוגית, בתאריך 17.9.03 נפסל רישיון הנהיגה של המערער.
  • בתאריך 14.3.04 הגיש המערער בקשה לחידוש רישיון הנהיגה שלו. בקשתו סורבה.
  • בתאריך 17.3.04 הגיש המערער עתירה לבית המשפט העליון. היות ובית המשפט העליון אינו הערכאה הנכונה לערעורים מסוג זה, הופנה המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. בהליך זה (עת”מ 1579-04) הוסכם בין הצדדים להעביר עניינו של המערער לוועדת ערר.
  • ב-7.6.04 הופיע המערער בפני וועדת הערר. המערער הציג בפני הוועדה מסמכים רפואיים המעידים כי אין מניעה שהמערער ימשיך להחזיק ברישיון נהיגה, ואף במסמך אחד צוין כי אילו המערער לא יוכל לנהוג, הדבר עלול לגרום להחמרה במצבו הרפואי.
  • וועדת הערר שלחה את המערער לבדיקה פסיכולוגית במכון רום פילת. לאחר בדיקות במשך כ-5 שעות, בתאריך 28.7.04 ניתנה מסקנתו של הפסיכולוג הראשי של המכון בזו הלשון: “בהתחשב בכל המימצאים והשלכותיהם, מומלץ להערכתנו לשקול בחיוב את החזרת רשיון הנהיגה, תוך התנייתו בביקורת עבירות התנועה בעוד כשנה“.
  • ביום 23.9.04, לאחר קבלת חוות הדעת מן המכון (שהמערער לא ידע את תוכנה), קיימה ועדת הערר פגישה נוספת, אשר במסגרתה החליטה הוועדה שהמערער יבצע 3 בדיקות לגילוי סמים עד ליום 1.10.04, וכן יעבור אבחון נוסף במכון.
  • המערער ביצע בדיקות סמים – לא נתגלו סמים.
  • ביום 18.10.04 נערך למערער אבחון נוסף של כ-25 דקות – מבחן רורשאך.
  • המסקנה בחוות הדעת השנייה הייתה שונה לחלוטין מחוות הדעת הראשונה, וכך צוין: “מכלול המימצאים מקשה מאוד על הניבוי כיצד יגיב פלוני למצבי לחץ. האם יישען על מה שנתפס בעיניו כלוגי ורציונלי בעת קבלת החלטות או האם יישמע לעולמו הרגשי הכרוך בדכדוך, חרדה, מתח ועצבנות. לפיכך, לא נוכל להמליץ בשלב זה על החזרת רישיון הנהיגה“.
  • לאחר ניהול הליך משפטי בבית המשפט המנהלי לשם קבלת שתי חוות הדעת מוועדת הערר, בתאריך 20/1/2005 ניצב המערער שוב בפני ועדת הערר. המסקנה אליה הגיעו חברי הוועדה הייתה חד משמעית והיא שיש סיכון בהמשך נהיגתו של המערער במצבו הנפשי.
  • בהתאם להמלצה זו, בתאריך 29/3/2005 שלל משרד הרישוי את רישיון הנהיגה של המערער, אך רישיון הנהיגה של המערער לאופנוע לא נשלל באופן מפורש ועל כך נסובה, בין היתר, המחלוקת נשוא ערעור זה.

הפגמים וההתנהלות הבעייתית של וועדת הערר:

  • הפסיכולוגית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ציינה בחוות דעתה כי למערער 23 עבירות תנועה מסוכנות. בעניין זה קבע בית המשפט, כי במועד שבו נבדק המערער בפני הפסיכולוגית היו למערער 13 עבירות תנועה בלבד, ולא 23 כפי שציינה הפסיכולוגית, וכן כל העבירות שהיו רשומות למערער לא היו מסוכנות אלא עבירות כגון: נהיגה ללא ביטוח, נהיגה במהירות שמעל למותר, אי עצירה בקו העצירה באור אדום, נהיגה ללא רישיון, נהיגה בנתיב שיוחד לאוטובוס. כל העבירות הללו הן ברירת קנס, ללא נקודות תעבורה, והן אינן עבירות מסוכנות.
  • הפסיכולוגית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ציינה שקיימת בעיה של שימוש בסמים – מריחואנה – כאשר בסוף התברר שאין כל בעיה של שימוש בסמים מצד המערער.
  • בדיקת המכון הראשונה אשר נערכה כ-5 שעות הגיעה למסקנה כי יש להשיב למערער את רישיון הנהיגה שלו. מנגד, בדיקת רורשאך שנערכה במשך כ-25 דקות הגיעה למסקנות שונות לחלוטין, ולפיה יש לפסול למערער את רישיון הנהיגה. בית המשפט טען בנושא זה, כי אדם הקורא את ממצאי שני האבחונים, נדמה לו כאילו מדובר בשני נבדקים שונים זה מזה באישיותם. למרות שבית המשפט אינו שם עצמו מומחה בתחום הרפואי, תמוה מאוד כיצד דרים ממצאי שני האבחונים הללו בכפיפה אחת, בשים לב לכך, שבעקבות הראשון הומלץ להחזיר למערער את הרישיון, ואילו בעקבות השני הומלץ שלא לעשות כן.
  • כשביקש המערער את הממצאים והנימוקים של שתי הבדיקות, המציא לו חבר וועדת הערר רק את ממצאי חוות הדעת השנייה, שכאמור המליצה שלא להשיב למערער את רישיון הנהיגה, ואילו את ממצאי חוות הדעת הראשונה לא המציא למערער כלל. בשל כך, לא יכול היה המערער לדעת כי בעקבות סדרת הבדיקות הראשונה שעבר, המליץ המכון להחזיר את רישיונו.
  • בית המשפט קבע, כי התנהלות זו, של אי העברת מידע למערער, אינה ראויה ובעייתית מאוד. התנהלות וועדת הערר לגבי המידע שאותו ביקש המערער, ושאותו היה זכאי לקבל, איננה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות שרשות ציבורית מחויבת לה.
  • עוד מהתנהלותם הקלוקלת של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ושל וועדת הערר, שכל דבר ומידע שרצה המערער לקבל – ושהיה זכאי לקבל על פי דין – נאלץ הוא לפנות לערכאות משפטיות כדי לקבלו. התנהלות שכזו אינה מקובלת ואינה רצויה, במיוחד כאשר מדובר בגופים מנהליים כמכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת הערר מטעמו.
  • ההתנהלות המתוארת, על הפגמים הרבים שנתגלו בה, פגעה בזכותו של המערער להליך הוגן, על כל ההשלכות וההשפעות שהיו לכך על המערער ועל זכויותיו,  לרבות על זכותו של המערער לשמיעה הוגנת, שמשמעותה, בין היתר, שהמערער יישמע בלב פתוח ובנפש חפצה, כאשר כל המידע החשוב לו הובא לידיעתו ולידיעת המומחים מטעמו. מאחר שבית המשפט איננו שם עצמו מומחה, לא ראיתי אלא לבטל את החלטת הוועדה ולהחזיר את העניין לרשות הרישוי, כדי שתחזור ותבחן את שאלת כשירותו של המערער לנהוג, והפעם בפני מומחים אחרים. מובן, שהמערער יוכל להגיש כל חוות דעת רלוונטית לנושא.
  • רשות הרישוי תיתן החלטתה בתוך 45 ימים, ועד לאותו מועד תעמוד בעינה התליית רישיון הנהיגה של המערער. האמור בפסקה זו מתייחס לרישיון נהיגה ברכב פרטי בלבד, היות וקיימת מחלוקת נוספת והיא: האם נשללו כל רישיונות הנהיגה של המערער, קרי גם רישיונו לנהוג באופנוע? או רק רישיונו לנהוג ברכב פרטי?
  • כמובן שלטענת משרד הרישוי והמכון הרפואי לבטיחות בדרכים – כל רישיונות הנהיגה של המערער נפסלו. ואילו טענת המערער הייתה שרק רישיון הנהיגה לרכב פרטי נפסל, ורישיון הנהיגה לאופנוע נותר תקף.
  • בית המשפט קיבל את טענת המערער, והחליט להותיר לו את רישיון הנהיגה לאופנוע, וזאת מהסיבה ששאלת הנהיגה באופנוע לא עמדה כלל לדיון. המרב”ד התבקש לדון באישור רפואי לנהיגה ברכב רפואי, דהיינו, ברכב מדרגה 2. בהנחה כי המרב”ד אכן פסל גם את רישיון הנהיגה באופנוע שהיה למערער, היה עליו להפנות את תשומת ליבו של המערער לכוונתו לעשות כן וליתן לו הזדמנות להתגונן ולטעון ספציפית בנושא זה. לא ניתן לשלול בדרך אגב גם את רישיון הנהיגה של המערער לאופנוע.
  • בהתייחסה להמלצת המרב”ד אומרת ועדת הערר בהחלטתה, כי המרב”ד החליט שיש סיכון בנהיגתו של המערער “ולכן יש ליטול רישיונו לרכב פרטי” ועל כך הערר שבפניה. על פי לשון החלטת הוועדה, אם כן, עניינה בערר על ההחלטה לשלול את רישיון הנהיגה של המערער ברכב פרטי. ברם, אפילו תמצא לומר כי הוועדה כיוונה בהחלטתה לשלילת כל רישיונות הנהיגה של המערער, אזי היא פגומה, כאמור, בשל כך שהנושא לא נדון בפניה.
  • עפ”י דוקטרינת הבטלות היחסית, הפרת זכות הטיעון איננה מביאה בהכרח לביטול החלטת הרשות המנהלית. ברם, עפ”י דוקטרינה זו, כאשר אין מדובר במקרי הקצוות אלא במקרים הרגילים, הפרת זכות השימוע גורמת לביטול ההחלטה, אך אינה מונעת קבלת החלטה חדשה לאחר שימוע. כך, במקרה שלפניי, החלטת רשות הרישוי לשלול את רישיונו של המערער לנהוג באופנוע – מבוטלת.
  • לאור כל הדברים האלה, אני מורה להחזיר למערער את רישיונו לנהיגה באופנוע. אם סבורה רשות הרישוי כי יש לשלול גם את רישיונו לנהיגה באופנוע, בכוחה לפעול במסגרת הסמכות המוקנית לה בחוק.
  • המשיבים ישלמו למערער הוצאות המשפט בסך 5,000 ₪ וישיבו לו גם את האגרה ששילם.

סער – משרד עורכי דין לתעבורה

שאל שאלה בנושא זה וקבל תשובה מהירה

0 0 vote
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments